בשנים האחרונות אנו שומעים על תופעת “בריחת המוחות” בישראל, אשר מתייחסת לעובדה שצעירים אקדמאים רבים נוטים להגר מהארץ בעקבות הצעות עבודה נחשקות. במחקר שנעשה אודות דפוס הירידה של סטודנטים מישראל (מואב וגולד, 2007) נמצא כי בקרב בעלי השכלה גבוהה (בעלי תואר מוסמך ומעלה), הנטייה לרדת מהארץ הינה גבוהה משמעותית לעומת בעלי השכלה נמוכה. מתוך היורדים בעלי ההשכלה הגבוהה, ניתן למצוא בעיקר מרצים, רופאים, מהנדסים ומדענים  (מואב וגולד, 2007). תופעה זו נובעת בעיקרה מפערים בין המשכורות המוצעות לעובדים אלו בארץ לעומת אלה המוצעות להם ביעדי ההגירה וכן מחוסר מקורות הכנסה וציוד באוניברסיטאות. כמו כן, ההיצע למשרות בארץ הינו נמוך יחסית לביקוש ובנוסף נתקלים המועמדים בקשיי בירוקרטיה (רזין, 2007).

דרך אחת שלפיה ניתן לשנות את מגמת “בריחת המוחות” היא ע”י אימוץ מודל האוניברסיטה הציבורית האמריקאית. על פי מודל זה, המימון מגיע בעיקר מתרומות ומתשלום שכר לימוד ע”י הסטודנטים ובהקצאה נמוכה יותר מתקציבי הממשלה. בנוסף לכך, נדרשים תמריצים כמו שכר דיפרנציאלי בין המרצים על פי מצוינות (רזין, 2007).

דרך אחרת המוצעת לפי מואב (2009 ) היא קיום של בקרת איכות התפוקה המחקרית ותקצוב לפיה. כלומר, מוסדות מחקריים המפיקים יותר מחקרים איכותיים המתפרסמים במגזינים בינלאומיים נחשבים יקבלו תקציב גבוה יותר על חשבון המוסדות המפיקים פחות.

הגישה הקיימת היום בנוגע לתפוקה מחקרית למשל, נותנת משקל רב יותר לכמות הפרסומים על פני איכותם. מבחינת שיטת השכר הישראלית, מרצים באותה דרגה וותק מקבלים את אותו השכר ללא תלות בתחום העיסוק או באיכות עבודתם. עקרונות אלו נוספים למעשה לסיבות עזיבתם של חוקרים צעירים וטובים לחו”ל (מואב, 2009).

החוקרים תופעה זו של “בריחת המוחות” בעלי דיעה אחידה אודות הצורך לשינויים בישראל, אך יצירת השינוי אינה פשוטה כל כך. על פי רזין (2007), המבנה הפוליטי בישראל אינו מאפשר העלאה של שכר הלימוד עקב תלותן של מפלגות פוליטיות בקולות הסטודנטים (שכמובן אינם מעוניינים בהעלאתו). בנוסף לכך, קיומם של ועדי סגל אקדמי באוניברסיטאות בישראל מונע שכר דיפרציאלי.

העובדה שבישראל אין אוניברסיטאות מחקר פרטיות גורמת לכך שכל שינוי בנושא תקציבי האוניברסיטאות ושכר הלימוד הוא עניין לאומי, הנתון ללחצים מגורמים שונים (רזין, 2007). מואב (2009) טוען כי אין שינוי כזה אינו מחייב תשלום שכר אמריקאי לחוקר, אך ניתן למצוא דרכים אחרות לגשר על פערי השכר (בין ישראל לארה”ב).

ישנן סיבות נוספות אשר אינן מוזכרות במאמרים אך לדעתי גם כן תורמות למגמה זו, כגון יוקר המחיה בישראל (מול ארה”ב) לעומת השכר הקבוע וכן קיומן של מכללות פרטיות המכשירות בוגרים אקדמאיים רבים הנכנסים לשוק העבודה המוצף, מה שיוצר תחרות גדולה עוד יותר במינויים באקדמיה או בתעשייה. לסיכום, עד שלא נראה צמצום בפערי השכר בין ישראל לארה”ב, קנדה או יעדי הגירה מועדפים אחרים, הקמה של מוסדות מחקר נוספים ותקציבי מחקר גבוהים יותר, מגמת “בריחת המוחות” אינה צפויה לרדת.

ביביליוגרפיה:
מואב, ע. וגולד, א. (2007). בריחת המוחות מישראל. הרבעון לכלכלה כרך 53-54 (4/1), 46-69.
מואב, ע. (2009). בריחת המוחות, הישגים מדעיים ומבנה השכר באוניברסיטאות. הרבעון לכלכלה כרך 56 (1),21-27.
רזין, א. (2007). האוניברסיטאות: “משבר כלכלי ארגוני ובריחת מוחות”: מוקדי המצוינות באוניברסיטאות קורסים. הרבעון לכלכלה כרך 54 (2), 143-157.